פסק-דין בתיק ע"א 2181/04

1.         זהו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב (כבוד השופט צבי כספי) מיום 12.2.04 בת"א 30370/03, שדחה את תביעת המערערים נגד המשיבה בשל קיומו של מעשה בית-דין.

2.         רקע

(א)                בין המערערת (להלן: " המערערת"), באמצעות מנהלה, מערער 2 (להלן: " המערער") לבין המשיבה, נחתם ביום 21.5.87 חוזה קומבינציה לבניית מלון דירות (להלן: " חוזה הקומבינציה").

(ב)        בין הצדדים נתגלעו חילוקי דיעות, וכבר בשנת 1993 התנהלה בוררות שבסיומה ניתן ביום 15.4.93 פסק-בוררות (להלן: " פסק הבוררות") על-ידי הבורר, השופט (בדימוס) שאול אלוני (להלן: " הבורר"), הנוגע בין השאר להיטל ההשבחה. הבורר קבע את דרך החלוקה בין הצדדים של היטל ההשבחה, אך מאחר שהמשיבה לא שילמה את החלק שהושת עליה בפסק הבוררות, הגישו המערערים נגדה, בשנת 1994, תביעה בסדר דין מקוצר לסך 301,342 ש"ח (להלן: " התביעה הראשונה").

(ג)        בשנת 2003 הגישו המערערים תביעה נוספת בסדר דין מקוצר נגד המשיבה (להלן: " התביעה השניה") לסך 644,832 ש"ח, שבה טענו שהמשיבה אמורה, על פי חוזה הקומבינציה, לשאת בדמי הפיתוח, באגרות ובהיטלים, אך היא לא עשתה כן, והם נאלצו לשלם במקומה. בתביעה השניה עתרו הם לחיוב המשיבה בהשבת הסכומים ששילמו במקומה.

(ד)        המשיבה הגישה בקשה למחיקת כותרת (נספח "ה" להודעת הערעור), ובקשה לסילוק התביעה השנייה על הסף. הטעמים שהעלתה המשיבה לסילוק התביעה השניה על הסף, היו כדלקמן:

            אא.       מעשה בית דין - המשיבה טענה ששילמה את כל התשלומים החלים עליה עוד בעת הוצאת היתר הבניה (בשנת 1987), ופסק הבוררות יצר מעשה בית דין בכל חילוקי הדיעות שבין הצדדים. לטענת המשיבה, אישור למתן תעודת גמר ניתן עוד ב-9.8.90, טופס 4 ניתן עוד ב-4.9.90 והבוררות שנערכה בקשר לחילוקי הדיעות הקשורים לחוזה הקומבינציה התנהלה מ-1991 עד 1993. המשיבה סבורה שבהסכם הבוררות מסרו הצדדים להכרעת הבורר את כל חילוקי הדיעות בקשר להסכם וביצועו, והמערערים היו חייבים לכלול בה גם את הטענות שבתביעה השניה.

            בב.       התביעה השנייה התיישנה.

            גג.         העדר חבות של המשיבה, וחבות של המערערים.

            לבקשה צורף תצהיר של מנהל המשיבה. המערערת הגישה תגובה לבקשה בלי שתמכה אותה בתצהיר. 

3.         פסק דינו של בית משפט קמא

(א)       השופט הנכבד קיבל את בקשת המשיבה, וסילק את התביעה השניה על הסף מהטעם של השתק עילה. בתחילת החלטתו ציין השופט הנכבד שקשה לראות את הקשר בין המיסים והאגרות שנדרשה המערערת לשלם לעיריה, לקראת קבלת היתר בניה חדש שביקשה לקבל בשנת 2000 לצורך בניית שטחים נוספים בקומה המפולשת, לבין חוזה הקומבינציה והיתר הבניה המקורי; אך עם זאת לנוכח התוצאה שאליה הגיע, החליט בית המשפט שלא להכריע בשאלה זו.

(ב)        השופט הנכבד קבע שיש להשתיק את המערערים מלתבוע, מאחר שהיו יכולים וצריכים להביא את עניינם לפני הבורר, בהליך הקודם, בעוד שבפועל לא נדונו הסוגיות האמורות בבוררות כלל. השופט הנכבד קבע עוד שבמועד ניהול הבוררות ידעו כבר המערערים על ההפרה הנטענת של התחייבות המשיבה לפתח את המקום, ועל חבותה בתשלום האגרות והמיסים, ומשלא הביאו טענותיהם לפני הבורר - דין התביעה השניה להיות מסולקת על הסף.

4.         טענות המערערים בערעור

(א)                אי אפשר היה להביא בבוררות את תביעות המערערים שבתביעה השניה, שכן רק בשנת 1999 נודע להם שהמשיבה לא שילמה את המגיע ממנה לעירית הרצליה; כלומר, המחלוקת באה לעולם זמן רב לאחר מתן פסק הבוררות.

(ב)                 עילתה של התביעה השניה היא עילת השיפוי, שהיא עילת תביעה חדשה ועצמאית המיוסדת על סעיף 24(ג) לחוזה הקומבינציה, והיא לא היתה קיימת  בעת ניהול הבוררות.

(ג)                  המערערים תוקפים את קביעת בית משפט קמא שיכולים היו לכלול בבוררות את העילות שבתביעה השנייה, וטוענים שמדובר בקביעה שגויה ושרירותית.

(ד)                 טענה נוספת של המערערים היא שעילת התביעה לא מוצתה, ולא חל הכלל של השתק עילה. בית המשפט לא נתן דעתו לנתונים החדשים שהוצגו לפניו, לרבות  שהמשיבה הפרה את פסק-הבוררות; די בכך להוות בסיס לעילת תביעה חדשה.

5.         טענות המשיבה